שמונה פרקים לרמב"ם ח

<< · שמונה פרקים לרמב"ם · ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

אי אפשר שייוולד האדם, מתחילת עניינו בטבע, לא בעל יתרון ולא בעל חסרון; כמו שאי אפשר שייוולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות המעשיות. אבל אפשר שייוולד בטבע מוכן למעלה או לפחיתות, באופן שיהיו מעשים הללו קלים לו יותר ממעשים אחרים.

משל לזה: אדם שמזגו נוטה יותר אל היובש, ועצם מוחו זך, והרטיבות מעטה בו, הרי שייקל לו לזכור ולהבין העניינים יותר מאיש בלגמי, שהרטיבות במוחו רבה. אבל אם יעזבו את המוכן במזגו למעלה זו, ולא ילמדוהו כל עיקר, ולא יעוררו שום כוח בו – סופו שיישאר בער. וכן אם ילמדו וישכילו אדם שהוא גס מטבעו, רב הרטיבות – סופו שידע ויבין, אבל בקושי ובטורח. והוא הדין מי שמזג לבו חם יותר ממה שצריך, יהיה אמיץ לב. רצוני לומר: מוכן לאומץ הלב. ואם ילמד אומץ הלב, יהיה לאמיץ בקלות. ואיש אחר, שמזג לבו קר יותר ממה שצריך, הרי מוכן הוא אל המורך והבהלה. וכשילמד וירגיל עצמו בכך, יקבלו בקלות. ואם אומץ לב כוונתו לרכוש, הרי שלא יהיה אמיץ, אלא בטורח, ולאחר שהרגיל עצמו.

ולא בררתי לך זה, אלא כדי שלא תחשוב את ההזיות, כזבי הוברי השמים, לאמיתיות. כי יאמרו, שרגע הולדת האנשים עושה אותם בעלי מעלה או בעלי פחיתות, והמעשים נגזרים על האיש בעל כורחו. ואתה דע, שדבר שהסכימו עליו תורתנו ופלספת יון, ואישרוהו מופתי האמת הוא, שמעשי האדם מסורים לו, אין כופה אותו בהם, ואין לא שום מניע לו מן החוץ, שיטהו למעלה או לפחיתות, חוץ מן ההכנה המיזגית בלבד, כפי שבארנו, שמקילה עליו דבר או מכבידה; אבל שיהיה מחויב או נמנע – לא.

מכל מקום, אילו היה האדם אנוס במעשיו, היו בטלות מצוות עשה ולא תעשה שבתורה. והיה הכל הבל וריק, לאחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה, וכן היה מתחייב ביטול הלימוד והחינוך והתלמדות כל אומנות. והיה כל זה לבטלה, לאחר שאי אפשר לאדם, מפני גורם חיצוני – לדעת הסוברים כך – שלא יעשה מעשה פלוני ושלא ידע חכמה פלונית ושלא יהיה לו אופי אלמוני. והיה אז הגמול והעונש עוול גמור, הן מאדם לחברו והן מן המקום לאדם: הרי שמעון זה שהרג לראובן: הואיל וזה נגזר עליו שיהרוג בעל כורחו, וזה נגזר עליו שייהרג בעל כורחו, לשם מה נעניש את שמעון? ואיך יתכן לו, יתברך, צדיק וישר, שיענישהו על מעשה, שאי אפשר לו שלא יעשהו, ואפילו השתדל שלא לעשותו, לא היה יכול. והיו גם בטלות ההכנות כולן עד סופן: כבניית הבית, וקניית המזון, וברוח בעת הפחד וכיוצא בזה. כי אשר נגזר שיהיה, אי אפשר שלא יהיה.

וזה כולו שווא ושקר מוחלט, והוא כנגד המושכל והמורגש. ויש בו משום הריסת חומת הדת וטפול עוול על האלוהים, חס וחלילה. אולם אמת שאין לפקפק בה היא, שמעשי האדם כולם מסורים לו: אם ירצה – יעשה, ואם ירצה – לא יעשה. ואין מכריח ולא כופה אותו בזה, לפיכך הוא מצווה ועומד.

ואמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב [...] ובחרת בחיים" (דברים ל', ט"ו–י"ט), ונתן לנו הבחירה בזה. והטיל העונש על מי שימרה, והגמול על מי שיצית:

• "אם שמוע תשמעו" (שמות יט, ה),
• "ואם לא תשמעו" (ויקרא כו, יד).

וחייב הלימוד וההתלמדות:

• "וְלִמַּדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט),
• "וּלְמַדתם אותם ושמרתם לעשותם" (שם ה, א),

וכל מה שבא בלימוד והחינוך במצוות.

וחייב גם כן ההכנות כולן, כמו שכתוב בתורת אמת:

• "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח),
• "פן ימות במלחמה" (שם כ, ה),
• "במה ישכב" (שמות כב, כו),
• "לא יחבול רחיים ורכב" (דברים כד, ו);

והרבה מאוד בתורה ובספרי הנביאים לעניין זה, רצוני לומר: ההכנות.

אבל הפתגם שמצאנו לחכמים באומרם: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", הרי נכון הוא ומכוון למה שזכרנו.

אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון. אדם זה שגזל ממון פלוני או גנבו, או בגד בו וכחש לו ונשבע לו על ממונו, אם אמרנו שהאלוהים גזר על זה שיגיע ממון זה לידו ושיצא מידו של הלה – הרי שגזר על העבירה? ואין הדבר כן, אלא שבכל מעשי האדם הבחיריים, בהם נמצאים בלא ספק הציות והמרי. כי כבר בררנו בפרק השני שהעשין והלאוין שבתורה אינם אלא במעשים שיש לאדם בהם בחירה לעשותם או שלא לעשותם – ובחלק זה שבנפש מקומה של יראת שמים, ואינה בידי שמים, כי אם מסורה לבחירת האדם, כמו שבארנו.

ומה שאמרו: "הכל בידי שמים" – לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם. אך לא על תנועות האדם ומנוחותיו.

ואמנם עניין זה שביארוהו חכמים, שהציות והמרי אינם לא בגזרתו יתברך ולא בחפצו, כי אם ברצון האיש, נמשכו בו אחר דברי ירמיה, והוא אמרו: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח) – כלומר, אין האלוהים גוזר על האדם שיעשה הרעות, ולא שיעשה הטובות. וכיון שכן הוא, ראוי לו לאדם לבכות ולקונן על חטאיו לאחר שפשע בבחירתו. הוא שכתוב אחריו: "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" (איכה ג, לט). וחזר ואמר שרפוי חולי זה בידינו הוא. כי כשם שמריינו בבחירתנו, כך עלינו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו. הוא שכתוב אחריו: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'. נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים" (איכה ג', מ'–מ"א).

אמנם המאמר המפורסם בין הבריות – ואפשר למצוא מעין זה בשיחת החכמים וכתוב בספרים – שקימת האדם וישיבתו וכל תנועותיו הן בחפץ השם יתברך ורצונו, הוא מאמר נכון רק מצד ידוע, וזה כמי שהשליך אבן באוויר וירדה למטה. אם אמרנו בה: "שבחפץ האלוהים ירדה למטה", הרי זה מאמר נכון, הואיל והאלוהים חפץ שתהיה הארץ בכללה במרכז, ולפיכך כל אימת שהושלך חלק ממנה למעלה, סופו שיתנועע אל המרכז. וכן כל חלק מחלקי האש מתנועע למעלה בחפץ שהיה, שתהא האש מתנועעת למעלה. לא שהאלוהים חפץ עתה, עם תנועת חלק זה מן הארץ, שיתנועע למטה.

ועל זה חולקים ה"מדברים", כי שמעתים אומרים: "החפץ בכל דבר, עת אחר עת תמיד", ולא כך נאמין אנחנו, כי אם החפץ היה בששת ימי בראשית, והדברים כולם נוהגים לפי טבעיהם תמיד, כמו שאמר: "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט). ולפיכך הוצרכו החכמים לומר, כי כל המופתים היוצאים מן הרגיל, שהיו ושיהיו על פי הייעוד, כולם קדם להם החפץ בששת ימי בראשית. והושם בטבע הדברים מאותה שעה ואילך, שיתרחש בהם מה שיתרחש. וכשהתרחש בזמן שהיה צריך, חשבוהו לדבר שנתחדש עתה, ואינו כך. וכבר הרחיבו הדברים בעניין הזה במדרש קהלת וזולתו. ועוד להם מאמר בעניין הזה: "עולם כמנהגו נוהג" ותמצאם תמיד, בכל דבריהם, עליהם השלום, שנמנעים מתת הרצון בדבר אחר דבר, ובעת אחר עת.

ועל האופן הזה יאמר באדם כשקם וישב: "בחפץ אלוהים קם וישב". רצוני לומר, שהושם בטבעו, בעיקר מציאות האדם, שיקום וישב בבחירתו. לא שהוא חפץ עתה בקומו, שיקום או שלא יקום: כשם שאינו חפץ עתה בנפילת האבן הזאת, שתיפול או שלא תיפול.

כללו של דבר שתאמין: שכשם שחפץ האלוהים שיהיה האדם זקוף הקומה, רחב החזה, בעל אצבעות – כך חפץ שיהא מתנועע ונח מעצמו, ויעשה מעשים בבחירתו, אין כופה אותו בהם ולא מעכב בידו, כמו שהתבאר בתורת אמת.

ואמר, מברר עניין זה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" וגו' (בראשית ג, כב), וכבר באר התרגום שעור הכתוב: "ממנו לדעת טוב ורע". כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בעניין הזה, שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו. וכיון שכן הוא: "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (שם)

ואחר שהתחייב זה במציאות האדם, רצוני לומר: שיעשה בבחירתו מעשי הטוב והרע לכשיחפוץ; התחייב לימודו דרכי הטוב, ושיצווה ויוזהר, ושייענש ויקבל שכר. והיה כל זה ביושר.

וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות. ויתרחק מן המעשים הרעים עד שיסורו ממנו הפחיתויות שהיו בו. ואל יאמר שכבר הגיע למצב, שאי אפשר לשנותו, הואיל וכל מצב אפשר לשנותו מן הטוב אל הרע ומן הרע אל הטוב, והוא הבוחר בכך.

וכלפי עניין זה ובגללו הבאנו כל מה שזכרנוהו בדבר הציות והמרי.

והרי נשאר לנו דבר, שנבררו בעניין הזה, וזה, שיש כמה כתובים שיעלה על דעת בני אדם מהם שהאלוהים גוזר המרי ושהוא כופה בו, וזה שקר. ועלינו לבררם, שכן הרבה התלבטו בהם בני אדם.

מהם, אמרו לאברהם: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג) – אמרו: "ראה, הרי גזר על המצריים שיחמסו זרע אברהם ולמה נפרע מהם? הלא בהכרח באין ברירה השתעבדו בהם, כמו שגזר." והתשובה לאלו: הא למה זה דומה, כאילו אמר, יתברך, שהנולדים בעתיד יהיה בהם ממרה ומציית, צדיק ורשע. וזה נכון, ולא יתחייב במאמר זה פלוני הרשע שיהיה רשע מכל מקום, ולא פלוני הצדיק שיהיה צדיק מכל מקום. אבל כל מי שהיה בהם רשע, הרי בבחירתו היה. ואילו חפץ שיהיה צדיק, הרשות בידו ואין מונע לו. וכן כל צדיק, אילו חפץ – היה רשע ולא היה מעכב בידו. כי הדיבור לא בא על איש פלוני הידוע עד שיאמר: "כבר נגזר עלי!" ואמנם בא על הכלל ונשאר כל איש בבחירתו, לפי עיקר תולדתו.

וכן כל אחד ואחד מן המצריים אשר חמסו את ישראל והרעו להם. אילו חפץ שלא יחמסם, הרשות בידו, שלא גזר על היחיד שיחמוס.

והתשובה הזאת בעצמה היא תשובה על אמרו: "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ" (דברים לא, טז) – הרי אין הפרש בין זה ובין אומרו: מי שיעבוד עבודה זרה, כך וכך יעשה בו. שאלמלי לא נמצא לעולם עובר עבירה, הרי היה האיום לבטלה, והיו הקללות כולן לבטלה! וכן הפורענויות שבתורה.

הרי אין לנו לומר: "הואיל ונמצא דין סקילה בתורה, זה שחילל את השבת, היה מוכרח לחללה!" ולא הקללות מחייבות שנאמר: כי אלו שעבדו עבודה זרה, וחלו עליהם אותן הקללות, נגזר עליהם לעבדה. אבל בבחירתו עבד כל מי שעבד, ובא עליו העונש.

כמו שאמר: "גם המה בחרו בדרכיהם" וגו' "גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם" (ישעיהו ס"ו, ג'–ד').

ומה זה שאמר: "וחזקתי את לב פרעה" (שמות יד, ד), ואחר כך ענשו ואבדו? יש מקום לדבר בו ויצא מזה עיקר גדול. לכך התבונן אל דברי בעניין הזה, ושים לבך אליהם, והשוום אל דברי אחרים, ובחר לך הטוב. וזאת: שפרעה וסיעתו, אילו לא היה להם אלא חטא זה, שלא שילחו את ישראל, היה הדבר מוקשה בלא ספק. שהרי כבר מנעם שישלחו – כמו שאמר: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" וגו' (שמות י, א) – ואחר זה ידרוש ממנו שישלחם, והוא אנוס שלא לשלח. ואחר כך מענישו, הואיל ואינו משלחם, ומאבדו ומאבד סיעתו! זה כביכול עוול וסותר כל מה שהקדמנו! אלא שאין העניין כך.

אך פרעה וסיעתו מרו בבחירתם בלי כפיה וללא הכרח. וחמסו הגרים שהיו בתוכם והרעו להם, כמו שנאמר במפורש: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו" וגו' (שמות א', ט'–י'), ומעשה זה עשוהו בבחירתם ובזדון לבבם. ואין כופה אותם בזה.

והיה עונשם על כך מעם האלוהים, שמנעם מן התשובה עד שנפרע מהם, כפי שהדין נתן. ומניעתם מן התשובה, הוא שלא ישלחום. וכבר באר לו האלוהים זאת והודיעו, שאלו רצה להוציאם בלבד, היה מאבד אותו ואת סיעתו, והם היו יוצאים. אבל רצה בעת הוציאו אותם, לעונשו על חמסם הקודם, כמו שאמר בתחילת הדבר: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" וגו' (בראשית טו, יד). ואי אפשר היה להענישם אלמלי חזרו בתשובה. לכך נמנעו מתשובה והוסיפו להחזיק בהם. והוא אמרו: "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ. ואולם בעבור זאת העמדתיך" וגו' (שמות ט', ט"ו–ט"ז).

ולא עשינו דברינו פלסתר, באומרנו, שהאלוהים אפשר שמעניש אדם שלא יחזור בתשובה ואינו נותן לו בחירה בתשובה. שכן יתברך שמו יודע החטאים, וחכמתו ויושרו מחייבים שיעור העונש. ויש שמעניש בעולם הזה לבד, ויש שמעניש לעולם הבא לבד, ויש שמעניש בשני העולמות יחד.

ועונשו בעולם הזה שונה הוא: יש שמעניש בגוף, או בממון, או בשניהם יחד. וכשם שהוא משבית כמה מתנועות האדם הבחיריות בדרך העונש, כגון שמשבית את ידו מן האחיזה, כמו שעשה לירבעם, או – עיניו מן הראיה, כמו שעשה לאנשי סדום הנקהלים על לוט; כך משבית הוא את בחירת התשובה שבו, עד שלא תתעורר בלבו כלל, ויאבד בחטאו.

ולא עלינו לדעת חכמתו, עד שנבין לשם מה העניש באופן של עונש זה ולא העניש באופן אחר. כשם שאין אנו יודעים מה הסיבה הקובעת שתהא לסוג זה צורה זו, ולא תהא לו צורה אחרת. כללו של דבר: "כי כל דרכיו משפט" וגו' (דברים לב, ד), ומעניש החוטא לפי שעור חטאו, וגומל למיטיב לפי שעור הטבתו.

ואם תאמר: "לשם מה דרש ממנו שלוח ישראל כמה פעמים, והוא משולל מזה כדי שתבאנה עליו המכות בעמדו בעיקשותו כמו שאמרנו: שנענש לעמוד בעיקשותו? ולא ידרוש ממנו חנם דבר שאי אפשר לו לעשותו?!" הרי שהיה גם זה בחכמה מעם האלוהים יתברך, שיודיעהו על אודות בחירתו: לכשירצה האלוהים לבטלה, הרי היא מבטלה. ואמר לו: "הריני דורש ממך שילוחם. ואם אתה משלחם עתה, ניצלת; אלא שאין אתה משלחם עד שתאבד". והיה פרעה צריך שייטיב, עד שיראה ההפך לתוכחת הנביא שנבצר ממנו להיטיב, ולא היה יכול, והיה בזה אות גדול ומפורסם בכל העולם, כמו שאמר: "ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט, טז).

יש שהאלוהים מעניש האדם בזה שימנעהו מבחירת פועל מה. ויודע הוא זאת ואינו יכול למשוך נפשו ולהשיבה אל אותה בחירה. ובאותו באופן ממש היה עונשו של סיחון מלך חשבון, שכן על מריו לשעבר, שלא הייתה כפייה בו, הענישו האלוהים בזה שמנעו מעשות רצון ישראל, עד שהרגוהו. והוא אמרו: "ולא אבה סיחון מלך חשבון העברנו בו, כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו ואימץ את לבבו" וגו' (דברים ב, ל). ונתקשו בזה כל המפרשים, הואיל וחשבו שסיחון נענש על שלא הניח את ישראל עבור בארצו. ואמרו: "כיצד נענש והוא אנוס?" כמו שחשבו, שפרעה וסיעתו נענשו על שלא שלח את ישראל. ואין הדבר כן, אלא כמו שביארנו, שפרעה וסיעתו היה עונשם מעם האלוהים על חמסם לשעבר, שלא יחזרו בתשובה עד שתבואנה עליהם כל אותן המכות. והיה עונשו של סיחון על חמסו לשעבר, והעוול שעשה במלכותו, שימנע מעשות רצון ישראל, עד שיהרגוהו.

וכבר גילה האלוהים ביד ישעיה, שהוא יתברך מעניש לפעמים כמה מן הממרים בזה שמונע מהם את התשובה, ואינו נותן להם לבחור בה, כמו שאמר: "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע" וגו' (ישעיהו ו, י) – וזה מקרא מפורש, שאינו צריך ביאור. ולא עוד אלא שהוא מפתח למנעולים רבים.

ואחר עיקר זה הולכים דברי אליהו עליו השלום, על הכופרים בני זמנו: "ואתה הסבות את לבם אחורנית" (מלכים א יח, לז). כלומר: הואיל ומרו ברצונם, הענשתם בזה, שאתה מסיר ליבותם מדרך התשובה, ואינך מניח להם לא בחירה ולא רצון לעזוב מרים. ולכך התמידו בכפירתם. כעניין שנאמר: "חבור עצבים אפרים, הנח לו" (הושע ד, יז). כלומר: הוא התחבר אל העצבים בבחירתו ואהבם, עונשו שיונח באהבתם. וזה משמע: "הנח לו". וזה מן הפירושים הנבחרים, למי שמבין דקות העניינים.

אבל דבר ישעיה: "למה תתענו ה' מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך" (ישעיהו סג, יז), הרי הוא עניין בפני עצמו ואין לו שום שייכות לעניינים הללו.

ואין הדברים האלה מכוונים אלא למה שנאמר לפניהם ולאחריהם: עמד ישעיהו וקבל על הגלות, וגירותנו ובדידותנו, ותגבורת האומות עלינו. ואמר בתחנונים: אלוקי! כשרואים (ישראל) מצב זה של התגברות הכופרים, הם תועים מדרכי האמת ולבם ישטה מיראתך, וכביכול אתה מביא סכלים אלה לידי יציאה מן האמת. כעניין שאמר משה רבנו: "ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמור: מבלתי יכולת" וגו' (במדבר י"ד, ט"ו–ט"ז), ולפיכך אמר ישעיהו אחר זה: "שוב למען עבדיך, שבטי נחלתך" (ישעיהו סג, יז), כלומר: שלא יהיה בזה חלול השם.

וכמו שברר בתרי עשר דברי הנמשכים אחר האמת והמנוצחים על ידי הגויים בזמן הגלות. ואמר דבריהם בשמם: "כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ, או איה אלוקי המשפט" (מלאכי ב, יז), וסיפר גם מדבריהם על תוקף הגלות: "אמרתם שווא עבוד אלוהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה" וגו' (שם ג', י"ד–ט"ו). וברר ואמר, שהוא יתברך עתיד לבאר האמת. ואמר: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" וגו' (שם).

ואלה הפסוקים המוקשים שבתורה ובמקרא, שמעלים על הדעת, שהאלוהים כופה במרי, הרי ביררנו ענייניהם בלא ספק, והוא ברור נכון עם עומק ההתבוננות.

ועמדנו בעיקרינו:

• שברשות האדם הציות והמרי, והוא הבוחר במעשיו. מה שחפץ לעשותו עשה; ומה שחפץ שלא לעשותו לא יעשהו. יצא מי שהאלוהים מענישו על חטא שחטא, שמבטל חפצו, כמו שבררנו.
• שרכישת המעלות בידו. ולפיכך צריך שישאף וישתדל להקנות לנפשו את המעלות, מאחר שאין מניע מן החוץ שיניעהו לקראתן.

הוא מאמרם במוסרי מסכתא זו: "אם אין אני לי, מי לי".

ולא נשאר בעניין זה אלא דבר אחד, שצריך לדבר בו מעט, כדי שתשלם כוונת הפרק – ואף על פי שלא הייתי רוצה לדון בו כלל, אלא שההכרח הביאני לכך – והוא: ידיעת האלוהים את המתהווה. היא הטענה שטוען עלינו מי שאומר שהאדם מציית וממרה בעל כורחו, ושכל מעשי האדם אין בחירה לו בהם, מאחר שבחירתו תלויה בבחירת האלוהים.

ומה שהביא לאמונה זאת, שהרי הוא אומר: "איש זה, כלום ידע האלוהים בו שיהיה צדיק או רשע, אם לא ידע? אם תאמר ידע – התחייב שיהיה אנוס באותו מצב שידעו האלוהים מראש, או שתהיה ידיעתו ידיעה בלתי אמיתית; ואם תאמר שהוא לא ידע זאת מראש, התחייבו דברי הבאי גדולים ונהרסו חומות!"...

לכך שמע מה שאומר לך, והתבונן בו יפה, שכן הוא האמת בלא ספק: כבר התברר בחכמה האלוהית, רצוני לומר: "מה שאחר הטבע", שהאלוהים יתברך אינו יודע בידיעה, ולא חי בחיים, עד שיהיה הוא והידיעה שני דברים כאדם וידיעתו, כי האדם זולת הידיעה והידיעה זולת האדם והרי הם שנים. ואלמלי היה האלוהים יודע בידיעה, היה מתחייב הריבוי, והיו הנצחיים רבים: האלוהים, והידיעה שבה הוא יודע, והחיים שבהם הוא חי, והיכולת שבה הוא יכול; וכן כל תאריו. ולא הזכרתי לך אלא טענה קרובה, מובנת להמון העם. כי הטענות והראיות המבטלות לזה, הרי שהן חזקות מאוד ומופתיות. הן הוכח שהוא יתברך תאריו, ותאריו הוא, עד שיאמר: שהוא הידיעה והוא היודע והוא הידוע; והוא החיים, והוא החי, והוא הממשיך לעצמו את החיים; והוא הדין שאר התארים.

ואלו עניינים קשים, אל תבקש להבינם על בוריים מתוך שתיים שלוש שורות מדברי. ולא תשיג מהם, אלא סיפור דברים בלבד. ולשם עיקר גדול זה לא התיר הלשון העברי לומר: "חֵי ה'", כמו שאמרו: "חי פרעה" (בראשית מד, טו), "חי נפשך" (שמואל א א, כו); רצוני לומר: שם נסמך. כי הנסמך והסומך שני דברים חלוקים; ואין הדבר נסמך לעצמו. ולפי שחיי האלוהים הם עצמותו, ועצמותו היא חייו ואינם דבר אחר חוץ ממנו, לא נאמרה בהם הסמיכות. אך אמרו: "חַי ה'", והמכוון שהוא וחייו דבר אחד.

וכבר התברר ב"מה שאחר הטבע"^[1] גם זה, שאין כוח בשכלנו להקיף מציאותו יתברך על בוריה. וזהו:

• לשלמות מציאותו וחסרון שכלנו;
• ואין למציאותו סיבות שיודע בהן;
• ושקוצר שכלנו להשיגו כקוצר אור העין להשיג את אור השמש. שהרי אין זה לחולשת אור השמש, אלא משום שאור זה יותר חזק מן האור הרוצה להשיגו.

ודברו בעניין הזה הרבה, והכל דברים נכונים, ברורים.

ולכך יתחייב שלא נדע גם את ידיעתו ולא נקיפנה בשום פנים, מאחר שהוא – ידיעתו, וידיעתו – הוא. ועניין זה תמוה נפלא. והוא אשר נעלם מהם ואבדו. כי הם ידעו שמציאותו יתברך בשלמות המיוחדת לו לא תושג, ובקשו להשיג ידיעתו, עד שיחול עליה שכלם.

וזה דבר שאי אפשר: שאלמלי היקפנו ידיעתו, הקפנו מציאותו, מאחר שהכל דבר אחד. כי השגתו, בשלמות היא, שיושג כמות שהוא במציאותו עם הידיעה, והיכולת, והרצון, והחיים ושאר תאריו הנעלים.

הנה כבר בררנו, שהמחשבה בהשגת ידיעתו היא בערות גמורה. רק יודעים אנו שהוא יודע, כשם שאנו יודעים שהוא נמצא. ואם ישאלונו: "איך היא ידיעתו?" נאמר: שאין אנו משיגים זאת, כשם שאין אנו משיגים מציאותו על בוריה.

וכבר נדרש לגנאי מי ששואף לדעת ידיעתו יתברך ונאמר לו: "החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא?" (איוב יא, ז).

היוצא מכל מה שאמרנו, שמעשי האדם מסורים לו. וברשותו להיות צדיק או רשע, ואין האלוהים כופהו באחד משני המצבים. ולפיכך התחייבו ההצטוות והלמוד וההכנה, והגמול והעונש. ואין קשיים בכל זה. אמנם תיאור ידיעתו יתברך והשגתו את כל הדברים, הרי הוא למעלה משכלנו.

וזה כל מה שכיוונו להגיע אליו בשער הזה. וכבר הגיעה השעה שאפסיק הדברים כאן ואתחיל בפירוש מסכתא זאת, אשר הקדמנו לה פרקים אלו.

הערות שוליים

1. המטפיזיקה. ויקיעורך